תמ"ש 91950/97 , י.ש. ואח' נ' פ.ס.
השופטת ט' סיוון
עו"ד ע' שאלתיאל לתובעים; עו"ד ח' קליין לנתבעת
09.12.2003
העובדות:
התובעים הינם שלושת ילדיהם הבגירים של המנוחים. המנוחים נשאו זל"ז כדמו"י בשנת 1950 והתגוררו יחדיו בנכס נשוא התביעה כעשרים שנה. לאחר מכן המנוח עזב את הבית אולם הוא חזר מדי פעם להתגורר עם המנוחה. הוא נישא בשנית והנתבעת הינה אשתו השנייה של המנוח. המנוחה נפטרה בשנת 82' וע"פ צו הירושה שהוצא מחצית מרכושה שייך למנוח והשאר לשלושת התובעים. לאחר פטירתה שב המנוח להתגורר בנכס עם הנתבעת. הוא נפטר והותיר צוואה בה ציווה את כל רכושו לנתבעת. התובעים מבקשים מביהמ"ש להכריז כי מחצית בית המגורים בו התגוררה אימם שייך לה לפי חזקת השיתוף ועל כן רבע מהנכס שייך להם. הנתבעת טענה כי המנוחה ויתרה על זכותה בכך שלא תבעה שיתוף בנכס בעצמה וכי הנכס נרכש מכספיו ומאמציו של המנוח. ביהמ"ש קיבל התביעה.
החלטה:
א. בית המגורים שימש את המנוחה למעלה משלושים שנה, וילדי המנוחים גדלו בו. העובדה שהמנוח עזב את הבית ולא התקיימה חזקת שיתוף במובן הקלאסי של מאמץ משותף וחיים משותפים לא פוגעת בזכויותיה של המנוחה בנכס משום שדירת המגורים היא "גולת הכותרת של חזקת השיתוף" גם אם לא תבעה בפועל זכויות אלה בערכאות המוסמכות.
ב. יש לאפשר לבן-זוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף, ובנסיבות שכאלה אין לומר שהוא ויתר על זכויותיו מכוח חזקת השיתוף למרות שלא טען להן בהזדמנויות קודמות.
ג. הזכות להפעיל ולתבוע מכוח חזקת השיתוף נתונה ראשית כל לבן הזוג, מאחר ומהותה של הלכת השיתוף היא במתן האפשרות לבן-הזוג לזכות בזכויותיו, והוא זה, אשר הבחירה בידו לבחור, לממש זכות זו, או לוותר עליה.
ד. מקום שהייתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים והוא לא עשה כן, כי אז יראו אותו כמוותר על זכותו לטעון כי על אף העובדה שהבעלות מצויה, לכאורה, בידי בן הזוג האחר, הרי שהלכה למעשה מדובר בבעלות משותפת.
ה. למנוחה לא נקרו בדרכה, בחייה, ההזדמנויות והצורך לפנות לערכאות כדי לממש את זכויותיה בנכס מכוח הלכת השיתוף, בטרם פטירתה. המנוחה לא עמדה בפני הבחירה בין הפעלת הזכות ומימושה, לבין הוויתור עליה, טרם פטירתה. היא התגוררה בנכס עד יום מותה.
ו. אלא שאם יאמר, כי הזכות לתבוע הכרה בשיתוף בנכסים היא פרסונלית וניתנת רק לאחד מבני הזוג, הרי שבכל מקרה שבו נפטר בן הזוג התובע, ייסתם הגולל על האפשרות להכיר בזכויותיו על פי הלכת השיתוף בנכסים. תוצאה זו, לא רק שאינה מתיישבת עם בסיס ויסוד הלכת השיתוף, היא גם עשויה להביא לתוצאות קשות ובלתי צודקות, באותם מקרים שבהם לא הייתה לבן-הזוג הזדמנות סבירה לעמוד על זכויותיו.
ז. אין מניעה שיורשים של בן זוג שהלך לעולמו יהיו רשאים לתבוע בשמו הכרה בזכויותיו בנכסים אשר רשומים בבעלותו הבלעדית של בן-הזוג האחר.
התביעה נתקבלה.
השופטת ט' סיוון
עו"ד ע' שאלתיאל לתובעים; עו"ד ח' קליין לנתבעת
09.12.2003
העובדות:
התובעים הינם שלושת ילדיהם הבגירים של המנוחים. המנוחים נשאו זל"ז כדמו"י בשנת 1950 והתגוררו יחדיו בנכס נשוא התביעה כעשרים שנה. לאחר מכן המנוח עזב את הבית אולם הוא חזר מדי פעם להתגורר עם המנוחה. הוא נישא בשנית והנתבעת הינה אשתו השנייה של המנוח. המנוחה נפטרה בשנת 82' וע"פ צו הירושה שהוצא מחצית מרכושה שייך למנוח והשאר לשלושת התובעים. לאחר פטירתה שב המנוח להתגורר בנכס עם הנתבעת. הוא נפטר והותיר צוואה בה ציווה את כל רכושו לנתבעת. התובעים מבקשים מביהמ"ש להכריז כי מחצית בית המגורים בו התגוררה אימם שייך לה לפי חזקת השיתוף ועל כן רבע מהנכס שייך להם. הנתבעת טענה כי המנוחה ויתרה על זכותה בכך שלא תבעה שיתוף בנכס בעצמה וכי הנכס נרכש מכספיו ומאמציו של המנוח. ביהמ"ש קיבל התביעה.
החלטה:
א. בית המגורים שימש את המנוחה למעלה משלושים שנה, וילדי המנוחים גדלו בו. העובדה שהמנוח עזב את הבית ולא התקיימה חזקת שיתוף במובן הקלאסי של מאמץ משותף וחיים משותפים לא פוגעת בזכויותיה של המנוחה בנכס משום שדירת המגורים היא "גולת הכותרת של חזקת השיתוף" גם אם לא תבעה בפועל זכויות אלה בערכאות המוסמכות.
ב. יש לאפשר לבן-זוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף, ובנסיבות שכאלה אין לומר שהוא ויתר על זכויותיו מכוח חזקת השיתוף למרות שלא טען להן בהזדמנויות קודמות.
ג. הזכות להפעיל ולתבוע מכוח חזקת השיתוף נתונה ראשית כל לבן הזוג, מאחר ומהותה של הלכת השיתוף היא במתן האפשרות לבן-הזוג לזכות בזכויותיו, והוא זה, אשר הבחירה בידו לבחור, לממש זכות זו, או לוותר עליה.
ד. מקום שהייתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים והוא לא עשה כן, כי אז יראו אותו כמוותר על זכותו לטעון כי על אף העובדה שהבעלות מצויה, לכאורה, בידי בן הזוג האחר, הרי שהלכה למעשה מדובר בבעלות משותפת.
ה. למנוחה לא נקרו בדרכה, בחייה, ההזדמנויות והצורך לפנות לערכאות כדי לממש את זכויותיה בנכס מכוח הלכת השיתוף, בטרם פטירתה. המנוחה לא עמדה בפני הבחירה בין הפעלת הזכות ומימושה, לבין הוויתור עליה, טרם פטירתה. היא התגוררה בנכס עד יום מותה.
ו. אלא שאם יאמר, כי הזכות לתבוע הכרה בשיתוף בנכסים היא פרסונלית וניתנת רק לאחד מבני הזוג, הרי שבכל מקרה שבו נפטר בן הזוג התובע, ייסתם הגולל על האפשרות להכיר בזכויותיו על פי הלכת השיתוף בנכסים. תוצאה זו, לא רק שאינה מתיישבת עם בסיס ויסוד הלכת השיתוף, היא גם עשויה להביא לתוצאות קשות ובלתי צודקות, באותם מקרים שבהם לא הייתה לבן-הזוג הזדמנות סבירה לעמוד על זכויותיו.
ז. אין מניעה שיורשים של בן זוג שהלך לעולמו יהיו רשאים לתבוע בשמו הכרה בזכויותיו בנכסים אשר רשומים בבעלותו הבלעדית של בן-הזוג האחר.
התביעה נתקבלה.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
